הטיפוסים ומבשר אליהו

שתי ה־cruxes האחרונות שייכות זו לזו, כי שתיהן עוסקות ביחס שבין המצביע קדימה ובין המתמלא. החמישית שואלת על הטיפוסים ההיסטוריים: עד כמה נושאים הצללים המשרטטים את היום מראש? השישית שואלת על המבשר המוכרז: מיהו אליהו שעליו לבוא לפני היום הגדול והנורא? שתיהן מקומות שבהם קל לטעון יותר מדי או מעט מדי, ועל כן שתיהן תובעות את השקילה הזהירה שבה מטפל חלק זה בשאלות המחלוקת.

crux 5: עד כמה נושאים הטיפוסים ההיסטוריים? ספר זה השתמש בטיפוסים ביד רחבה — צללי התורה (פרק 5), 586 כטיפוס המלא ביותר שהתממש (פרק 8), וטיפוסי הלקיחה חנוך, נח ולוט (פרק 26). השאלה עתה עקרונית: מה יכול טיפוס כזה לשאת, ומה לא? שלוש עמדות. עמדה (a): הטיפוסים אינם מוכיחים דבר — הקבלות אדוקות בלא כוח הוכחה. עמדה (b): הטיפוסים הם המחשה — יפה אך בלתי מחייבת. עמדה (c): הטיפוסים נושאים משקל ממשי, אך ניתן לתבוע מהם יתר על המידה. השקילה נופלת לטובת צורה מעודנת של (c). טיפוס מקראי הוא דוגמה שהניח האלוהים והמטילה צל של מאורע מאוחר וגדול יותר, והוא נושא שני דברים. הוא מראה שדפוס מסוים הוא אמיתי ומן האלוהים — שהאלוהים לוקח לפני המשפט (חנוך, ולוט ממש לפניו) ושומר דרך המשפט (נח), אין זה רעיון אנושי כי אם דרך פעולה חוזרת של האלוהים, והברית החדשה מאשרת זאת במפורש (העברים 11:5; פטרוס ב 2:9; לוקס 17:26-30). והוא נותן את צורתו של האנטי־טיפוס: היום יהיה כ־586 (המשפט שהתממש במלואו), כמבול וכסדום (ביטול־בריאה ואש, עם הצלה ליחיד). אך דבר אחד אין טיפוס יכול: להוכיח עת או שנה. שדווקא 586 הראה את המשפט במלואו אינו מתארך את יום־הקץ; שחנוך נלקח לפני המבול אינו מוכיח תאריך לחטיפה (פרק 26). הגבול חד וספר זה מותח אותו במתכוון: הטיפולוגיה נושאת את התו מְתֻעָד הֵיטֵב לגבי הדפוס (מאושר במקום שהברית החדשה מפנה אליו לאחור), ושָׁקוּל לגבי היישום — אך ברגע שטיפוס מספק שנה, מתהפך התו להַשְׁעָרָה. כך, ולא אחרת, נושאים הטיפוסים: כאישור לכך שאלוהי היום חוזר על הצלותיו, לא כמחשבון ללוח שנה. הטיפוסים כדפוס: מְתֻעָד הֵיטֵב; כיישום: שָׁקוּל; כתיארוך: הַשְׁעָרָה.

crux 6: מיהו אליהו הבא לפני היום? מלאכי חותם את הברית הישנה בהבטחה שתעסיק את הדורות: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא, לפני בוא יום יהוה הגדול והנורא; והשיב לב אבות על בנים [...] פן אבוא והכיתי את הארץ חרם" (3:23-24).1 שים לב מיד היכן מוצב אליהו: לפני "יום יהוה הגדול והנורא" — jom JHWH ha-gadol we-ha-nora, בדיוק נוסחתו של יואל (3:4; פרק 6), יום־הקץ, לא אבוס בית לחם. שלוש עמדות מתמודדות. עמדה (a): יוחנן המטביל מילא את ההבטחה במלואה — אין אליהו נוסף בא. עמדה (b): אליהו מילולי שב לפני היום — ההבטחה כולה עתידה. עמדה (c): שניהם, ב"כבר" וב"עדיין לא" — יוחנן היה האליהו שכבר בא, וגם עוד בא מבשר־אליהו לפני יום־הקץ. המפתח מונח בדבריו של ישוע עצמו, והוא אומר במתכוון שני דברים העולים בקנה אחד רק יחדיו. מחד גיסא: "ואם תרצו לקבל, הוא אליהו העתיד לבוא" (מתי 11:14), ועל יוחנן: "אליהו כבר בא ולא הכירוהו" (17:12) — יוחנן הוא האליהו, כבר. ומאידך גיסא, באותה פרשה עצמה: "אליהו אמנם בא ראשונה וישיב את הכול" (מתי 17:11) — לשון עתיד, שיקום שעודנו תלוי ועומד.2 ישוע מציב אפוא, בשיחה אחת, את ה"כבר" (יוחנן) לצד ה"עדיין לא" (שירות־אליהו העתיד לבוא). הדבר טוען כנגד (a) — המחמיצה את ה"עדיין לא" — וכנגד (b) — המחמיצה את ה"כבר" — ולטובת (c): יוחנן מילא את בשורת אליהו בביאה הראשונה, ולפני השנייה בא שירות־אליהו פעם נוספת.

אך אז באה שאלת ההמשך החדה, וכאן שוקל ספר זה בזהירות: האם אותו מבשר עתידי הוא אליהו המילולי? התגלות 11 משרטטת "שני עדים" המתנבאים שלוש שנים וחצי לפני השיא, ומתאר את כוחם בכפילות רבת־משמעות: "לאלה סמכות לסגור את השמים לבל ירד גשם בימי נבואתם" — וזהו כוחו של אליהו (מלכים א 17) — "ולהם סמכות על המים להפכם לדם ולהכות את הארץ בכל נגע" — וזהו כוחו של משה (שמות).3 שני העדים נושאים אפוא לא את כוחו של אליהו בלבד, כי אם את כוחם של אליהו ומשה יחדיו. מכאן הקריאה הסבירה ביותר: שני העדים הם שני נביאים ברוחם ובשירותם של אליהו ומשה — תפקיד אליהו־ומשה — שגרירי השה לפני שיא היום, ולא בהכרח "האליהו המילולי בכבודו ובעצמו". לפיכך נושא ספר זה את השקילה הזאת: יוחנן = האליהו שכבר בא (מתי 11:14; 17:12); שני העדים = תפקיד אליהו־ומשה, ה"עדיין לא" (התגלות 11:6). אך זהותם המדויקת של שני העדים נותרת שנויה במחלוקת, וספר זה נוקב בחלופות ביושר: יש הקוראים שיבה מילולית של אליהו עצמו (על יסוד לקיחתו בלא מוות, מלכים ב 2); ואחרים — צמד של חנוך ואליהו (שני האנשים שלא ראו מוות מעולם, בראשית 5:24; מלכים ב 2). שתיהן ברות־הגנה; אף לא אחת כופה את הטקסט. מבשר אליהו ב"כבר" וב"עדיין לא": שָׁקוּל. יוחנן = האליהו שכבר בא: מְתֻעָד הֵיטֵב. שני העדים = תפקיד אליהו־ומשה: שָׁקוּל. זהותם המדויקת: שָׁנוּי בְּמַחֲלֹקֶת.

ראה כיצד שתי ה־cruxes האחרונות משקפות זו את זו. שתיהן עוסקות בהטלת צל ובמילוי; שתיהן נושאות "כבר" ו"עדיין לא"; ושתיהן תובעות אותה משמעת עצמה: קח את ההצבעה קדימה ברצינות (הטיפוסים אמיתיים, הבטחת אליהו עומדת), אך אל תתבע ממנה יתר על המידה (לא שנה מתוך טיפוס, ולא זהות ודאית לשני העדים). וכך נסגר אולם המשפט של שש ה־cruxes. טיבו של היום הוכרע (crux 1-2): פרק זמן בעל שני פנים. הלב נשקל (crux 3): הכלה נחלצת לפני החרון, כעמוד ולא כחומה. ההשתבצות הונחה (crux 4): בתוך השבוע, לצד הצרה, בשיא ההופעה, פרה־מילניאלית עם החוליה החלשה ביותר הנקובה ביושר. והטיפוסים ומבשר אליהו הובאו למידתם הנכונה (crux 5-6): נושאים, אך בלא תביעת יתר. כל השש מונחות עתה גלויות על השולחן, כל אחת עם התו שלה, וכל עמדת נגד נקובה. מה שנשקל יכול עתה להיבנות — וזו משימתו של חלק VII: השבוע ה־70, מיקום החותם השישי וציר הזמן כמסגרת, לא כלוח שנה.