דבר רועים מקדים

ספר זה ינקוב בשנתונים. הוא אומר זאת כאן, בראש ובלא התנצלות, כדי שתדעו במה אתם פותחים. ובאותה נשימה הוא מוסיף כיצד הוא מתכוון לשנתונים הללו: לא כנבואה, לא כסדר־יום, אלא כהוכחת היתכנות — השערת עבודה מפותחת ובת־בדיקה, מונחת בשכנוע ונישאת ביד פתוחה. אין זו הסתייגות זהירה; זו הצורה שלובשת ההגינות כשהיא מדברת על העתיד. הקורא ספר זה כלוח שנה — קורא אותו שלא כהלכה. הקורא אותו כמשקפת — כלי לראות את העונה בחדות — קורא אותו כפי שנועד.

שתי תהומות פעורות משני צדי הדרך הזאת, וספר זה הולך במתכוון בין שתיהן. בצד האחד עומד קובע התאריך, ההופך חישוב לוודאות וכובל אליו את האמונה, כך שכאשר חולף היום, קורס עמו האמון. בצד האחר עומד הספקן, המסתתר מאחורי "ממילא אי אפשר לדעת" ובכך מבצע אי־ציות המצטלצל כאדיקות — שכן האדון לא ציווה עלינו להיות אדישים, אלא שוקדים. בין שתי אלה מהלכת דרכו הצרה של ספר זה: לא ודאות כוזבת, ולא ענווה כוזבת.

שכן יש כל טעם לבנות: הכתוב עצמו מזמין לכך, ואף מצווה. הכרת העונה היא מצווה (עץ התאנה, מתי 24:33); מה שהיה חתום נפתח דווקא בקץ ("והמשכילים יבינו", דניאל 12:10); המאמין "אינו בחושך, עד כי יתפוס אתכם היום ההוא כגנב" (תסלוניקים א 5:4); ואלוהים נותן מספרי ימים מוחשיים עד הקץ ממש (1,290 ו־1,335 הימים של דניאל 12). ארבעה יסודות אלה מפותחים ונשקלים במלואם בפרק 33; כאן די להזכירם, שכן הם קובעים את הנימה: היום המדויק נסתר, אך העונה ניתנת להכרה — ואנו מצוּוים להכיר בה. על כן בונה ספר זה את מודל הניסוי שלו בכבוד ובשכנוע: לא כדי לחשב את היום, אלא כדי לצפות לו בחדות רבה יותר.

וכאן בדיוק נכנסת המשמעת המגִנה על ספר זה, לא כנסיגה אלא כחותם של יסודיות. כל טענה חשובה נושאת תו גלוי: מְתֻעָד הֵיטֵב (חומה, שתוכלו לספור), שָׁקוּל (עמוד, מנומק אך לא כופה), שָׁנוּי בְּמַחֲלֹקֶת (שאלה פתוחה, מצוינת ביושר), או הַשְׁעָרָה (פיגום, מידת הוודאות הנמוכה ביותר). השנתונים נושאים את התו הנמוך ביותר — לא משום שהתיארוך אסור, שהרי הכתוב מתארך בעצמו (דניאל 12), אלא משום שספירה מוחשית זו נשענת על שרשרת של הנחות. מכאן הכלל העובר בכל הספר: מסגרת, לא לוח שנה. המסגרת — טיב היום, שני פניו, מקומו בשבוע ה־70 — עומדת איתן ובלתי תלויה בכל שנתון. לוח השנה הוא ההימור המפותח ובן־הבדיקה המונח עליו מלמעלה. אם ינוע לוח השנה, תישאר המסגרת עומדת, ועם המסגרת — האמונה. שתי המילים שספר זה אוסר על עצמו הן "הוכחה מתמטית"; אין הן נופלות כאן בשום מקום.

כך תקראו ספר זה. שִׁקדו — באופן פעיל, בראש מורם, מכירים בעונה. צַפּו להסרת החותם. סִפרו את המספרים שאלוהים לא נתן לחינם. ובתוך כל זאת, אִחזו בשנתונים כפי שאוחזים בהשערה מנוסה: מונחת בשכנוע, נישאת ביד פתוחה. לא "אינכם יכולים לדעת" — זה נוסחו של הישֵן. אלא "והמשכילים יבינו" (דניאל 12:10) — ואנו נחושים להימנות עם השוקדים. ומתחת לכל זאת נשמעת, מן העמוד הראשון ועד האחרון, תפילתה העתיקה ביותר של הכנסייה: Marana tha — אדוננו, בוא.