הזיקה אל המפעל

ספר זה אינו עומד לעצמו. הוא קול אחד בתוך שלם גדול ממנו, עבודה אחת בתוך מפעל הניגש אל אחרית הימים מכמה זוויות ראייה — ופרק חותם זה של המסגרת הנבואית מעמיד את הזיקה הזאת במפורש, למען יידע הקורא היכן פוסק ספר זה והיכן הוא מוסר את הלפיד הלאה. שכן ספר יסוד על יום יהוה אינו יכול בשום אופן לשאת את הכול: הוא יכול לשקול את הכתוב עד תום (זו מלאכתו), אך למען מבנה ההתגלות, למען מכניקת שעון אחרית הימים ולמען הכרונולוגיה הוא נשען על עבודות אחרות, ומוטב לומר זאת מלהסתיר. פרק זה משרטט את חלוקת העבודה: מה עושה ספר זה, מה עושים הספרים האחרים, וכיצד היום הוא החוט הקושר את כולם.

חלוקת העבודה ניתנת להשתרטט על פני שורה של עבודות. ספר זה — יום יהוה — הוא השדרה האקסגטית: הוא שוקל את הכתוב, מצפניה ועד ההתגלות, כתוב עם כתוב, ומראה מה היום הינו בכל הקאנון (שני הפנים, הרביעייה, תזוזת השם, החוטים, הצמתים). הוא היסוד שעליו נשענים האחרים: המבקש לדעת מה אומר הכתוב על היום מוצא זאת כאן. ההתגלות נפתחת (ספר A) היא ניתוח המבנה של ספר המקרא האחרון: הלוחות, צורת המשפט, חוט "יושבי הארץ" — הארכיטקטורה שעליה נשען ספר זה בכל הנוגע להתגלות (פרק 32). שעון העל של ההתגלות הוא מכניקת הזמן: כיצד משתלבים החותמות, השופרות והקערות זה בזה כמנגנון שעון — לוח המחוגים שאת פניו נוטל ספר זה. והאלגוריתם של אלוהים הוא הכרונולוגיה: מסגרת ששת אלפי השנים, עוגני המועדים והשערת ציר הזמן שממנה שואב ספר זה את שנתוניו (פרק 33) — עם התו הַשְׁעָרָה שהוא נושא שם. סביב הליבה הזאת ניצבים שבעת הסודות (כרך 1 ו־2), המפרשים את הנסתרות לכל אורך הכתובים, והברית עם הרבים, המפתח את האגף הגאופוליטי ואת נגיד הקץ. נושא אחד, עבודות אחדות: ספר זה נותן את הכתוב, ספר A את המבנה, שעון האב את המכניקה, האלגוריתם של אלוהים את הכרונולוגיה, שבעת הסודות את הנסתרות, הברית את כוח הקץ.

שעון האב ראוי למילה לעצמו, שכן ספר זה נשען על לוח המחוגים שלו בלי לעשות מחדש את מנגנונו. במקום שספר זה מציב את החותם השישי כשחר היום (פרק 32), שם מפתח שעון האב כיצד בדיוק משתלבים החותמות, השופרות והקערות זה בזה — אם הם באים זה אחר זה בסדר כרונולוגי (טלסקופי: החותם השביעי מכיל את שבעת השופרות, השופר השביעי את שבע הקערות) או מאירים את אותה תקופה בחפיפה חלקית (רקפיטולציה). ספר זה נוטל משם דבר אחד: שהסדרות יוצרות יחד חרון עולה ומדורג (פרקים 19, 29), כשהכלה מסולקת לפני השלב הכבד ביותר (פרק 27). את המכניקה העדינה — איזה שופר מקביל לאיזו קערה, כיצד משתבצות תמונות הביניים (התגלות 7; 10-11; 12-14) במנגנון — הוא מותיר לשעון האב. כך נשאר ספר זה במלאכתו (שקילת הכתוב) ומפנה בענייני השעון אל השעון עצמו.

וגם האלגוריתם של אלוהים ראוי למילה, שכן ממנו בא הזמני ביותר שבספר זה: השנתונים. מסגרת ששת אלפי השנים — הרעיון שדברי ימי העולם מתרחשים בשישה "ימים" של 1,000 שנה, ואחריהם מנוחת השבת של המילניום — היא מסורת עתיקה (שחלק VIII עוד ידון בה בהרחבה), והאלגוריתם של אלוהים מפתח אותה לכדי כרונולוגיה עם עוגני מועדים וציר זמן (2027 ← השיקוץ ← 2034, פרק 33). ספר זה שואב משם את השערת ציר הזמן שלו, עם התו הנמוך ביותר, עם המשמעת "מסגרת, לא לוח שנה". הוא אינו חוזר על החישוב הכרונולוגי; הוא נושא את התוצאה כהשערת עבודה נבחנת ומפנה לביסוסה אל העבודה שבה היא שוכנת. כך גם כאן חלוקת העבודה נקייה: ספר זה שוקל אם ציר הזמן עולה בקנה אחד עם הכתוב (המסגרת); האלגוריתם של אלוהים מספק את החישוב (לוח השנה).

מתחת לכל העבודות האלה עובר חוט אחד עמוק יותר, וראוי לו שיוזכר לעצמו: חוט הסודות. הברית החדשה מדברת שוב ושוב על "סודות" — mystēria — שהיו נסתרים דורות ועתה נגלו, והמופלא הוא שיחד הם יוצרים בדיוק את פנורמת אחרית הימים שספר זה שרטט. יש סוד הקהילה: שהגויים הם שותפים לנחלה, "אשר בדורות אחרים לא נודע" (אפסים 3:6, ועמו "המשיח בכם, תקוות הכבוד", קולוסים 1:27, פרק 24).1 יש סוד קשיות־לבו של ישראל: "כי קשיות־לב באה במקצת על ישראל, עד כי תיכנס מלוא הגויים" (רומים 11:25) — בדיוק אותם סוגריים שעליהם נסבה כל המסגרת (פרקים 24, 32).2 יש סוד התחייה: "הנה סוד אגידה לכם: לא כולנו נישן, אך כולנו נשתנה" (קורינתים א 15:51) — הנטילה והשינוי (פרקים 18, 27).3 יש סוד הרשע: "כי סוד הרשע כבר פועל" (תסלוניקים ב 2:7) — נגיד הקץ בהתהוותו (פרקים 16, 34).4 ויש סוד בבל: "סוד: בבל הגדולה" (התגלות 17:5) — כוח הקץ בדמותו הדתית־המפתה (פרק 34). חמישה סודות, ויחד הם סיפור אחרית הימים: הקהילה נגלית, ישראל נשמר, המתים קמים, איש הרשע נחשף, בבל נשפטת. יום יהוה הוא היום שבו מוצאים כל הסודות האלה בבת אחת את מיצויָם — וזוהי תרומתו של ספר זה לחוט הסודות: הוא מראה שהיום הוא המקום שבו הם נפגשים. (הנסתרות עצמן, כל אחת מפורשת במלואה, הן נושאם של שבעת הסודות.)

לאורך כל המפעל עוברות גם ארבע זוויות הראייה הקבועות שספר זה נקט מפרק לפרק, וטוב להזכירן כאן פעם נוספת, שכן הן הגשר שבין האקסגזה לבין קהל הקוראים הרחב. יש זווית הראייה של הרצינות הרוחנית והתשובה (נימתו של ג'ון בֶּווִיר): היום אינו סכמה בלבד אלא קריאה ליראה. יש זווית הראייה של העולם המקראי והמציאות הבלתי־נראית (גישתו של מייקל הַייזֶר): היום מתרחש על רקע של כוחות שמימיים ושל ריב קוסמי. יש זווית הראייה של התבנית הנבואית־הטיפולוגית (דרכו של ג'ונתן קאהן): המועדים, השבלונות, התבניות החוזרות המצביעות על היום. ויש זווית הראייה של האקטואליה הגאופוליטית (מבטו של ג'ואל רוזנברג): כוח הקץ, הקואליציה, ישראל המשוקמת בעולם של היום. ספר זה לא ציטט את הארבעה כסמכויות אלא כעדשות — ארבע דרכים להביט באותו כתוב עצמו, לכל אחת תרומתה וגבולה — וכל המפעל שותף לארבע העדשות הללו. הן עושות את העבודה קריאה להדיוט בלי להמעיטה בעיני הבקיא.

כך מוסר פרק זה את הלפיד. מי שמבקש את האקסגזה — מה אומר הכתוב על היום, כתוב עם כתוב נשקלים — מחזיק בספר זה. מי שמבקש את מבנה ההתגלות, פונה אל ההתגלות נפתחת. מי שמבקש את מכניקת הזמן, אל שעון האב. מי שמבקש את הכרונולוגיה, אל האלגוריתם של אלוהים. מי שמבקש את הנסתרות במלואן, אל שבעת הסודות; מי שמבקש את כוח הקץ ואת בריתו, אל הברית עם הרבים. ומי שמבקש לראות את הסודות נפגשים, קורא את כולם כעדות אחת. שכן זהו, בעומקו, מהו מפעל: לא ספרים נפרדים על נושאים נפרדים, אלא ספרים על יום אחד, כל אחד מזוויתו שלו, המצביעים יחד על הרגע האחד שבו קם יהוה וההיסטוריה מוצאת את צירהּ. היום הוא החוט הקושר את המפעל; והמפעל עומד, מן העמוד הראשון עד האחרון, בשירותו של אותו יום אחד.