טיפוסי הלקיחה שבברית הישנה

כפי שאני מכיר את האלוהים, אין הוא עושה דבר חדש בלי לתרגלו תחילה. זה היה עיקרון הצללים (פרק 5): מה שהאלוהים יעשה במלואו ביום, כבר עשה בהיסטוריה לסירוגין. ואם שמירת עמו דרך היום או לפניו אמת היא — האופנים של הפרק הקודם: היחלצות־לפני, שמירה־דרך וישועה־דרך־המוות — אזי יש לצפות שהתורה נושאת את תבניותיהם. ואכן היא נושאת אותם, ובשפע רב מששער לא־אחד מן הקוראים. הברית הישנה עמוסה בתמונות של הצלה־מן־המשפט. חנוך, נח ולוט משרטטים את שני האופנים הראשונים; לישועה־דרך־המוות אין אצלם טיפוס, והיא עומדת בהתגלות עצמה (התגלות 6:9-11; 20:4). פרק זה עובר על התמונות אחת לאחת — לא כדי לסחוט מהן ציר זמן (הטיפולוגיה אינה יכולה לשאת זאת, וספר זה אינו עושה כן), אלא כדי להראות שהלקיחה והשמירה אינן זרים שהוכנסו באיחור, כי אם מכרים ותיקים: דפוסים שהאלוהים שרטט מבראשית ואילך.

התחל בשלושת האנשים שבראשית העולם, כי יחדיו הם משרטטים את שני האופנים האלה בצורתם הטהורה ביותר. הראשון הוא חנוך, והוא מסמל את הלקיחה שלפני המשפט. עליו נאמר, בקיצור מפתיע ובעומק מפתיע: "ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו כי לקח אותו אלוהים" (בראשית 5:24).1 אין ערש דווי, אין קבר — הוא היה, ואז לא היה עוד, "כי לקח אותו אלוהים" (laqach). האיגרת אל העברים מבארת: "באמונה נלקח חנוך לבל יראה מוות [...] כי לפני הילקחו הוענקה לו העדות כי מצא חן בעיני האלוהים" (11:5). ושים לב היכן הוא ניצב בציר הזמן: חנוך הוא "השביעי מאדם" (יהודה 14), והוא נלקח בטרם בא המבול — דור בנו מתושלח מסתיים בשנת המבול. האיש אשר, לפי יהודה, ניבא דווקא את בוא היום ("הנה בא האדון ברבבות קדושיו", פרק 17), הוא עצמו נלקח בטרם התפרץ המשפט שעליו בישר. זהו האופן הראשון, בבשר ודם: נחלץ־לפני, נלקח בלי לראות מוות — בדיוק מה שאומר פאולוס על הקהילה החיה ("לא כולנו נישן, אבל כולנו נשתנה", קורינתים א 15:51).

האיש השני הוא נח, והוא מסמל את השמירה דרך המשפט. הוא אינו נלקח לפני המבול; הוא נישא דרך תוכו, בתיבה, על מי הדין עצמם. המשפט משתולל סביבו ומתחתיו, ודווקא דרך אותו משפט הוא מובא אל העולם החדש. זהו אופנם של ישראל, של אשת המדבר, של השארית החתומה (פרק 25): לא מוצא החוצה, כי אם נשמר דרכו. משום כך מציב פטרוס את נח ואת התיבה לצד הטבילה — ניצל "דרך המים" (פטרוס א 3:20-21).

והאיש השלישי הוא לוט, והוא משרטט שוב את ההיחלצות־לפני: הוא איננו עוד ביום שבו מתחיל המשפט. המלאכים אוחזים בידו ומושכים אותו אל מחוץ לעיר, ואז נופל הדבר המסכם את מלוא אופן זה: "מהר הימלט שמה כי לא אוכל לעשות דבר עד באך שמה" (בראשית 19:22).2 המשפט ממתין לצדיק. האש אינה יכולה לנפול כל עוד לוט עודנו בפנים; צדקת האלוהים כובלת את ידו שלו עד אשר עבדו במבטחים. פטרוס מפיק מכאן את הלקח המפורש, והוא הסיכום החד ביותר של חלק זה כולו: "האדון יודע להציל את יראי האלוהים מן הניסיון, ולשמור את הרשעים ליום המשפט להיענש" (פטרוס ב 2:9). שתי שמירות, מכוונות בהיפוך: הצדיק נשמר אל מחוץ לצרה, הרשע נשמר לקראת המשפט — שמור לדין. ואין זה מקרה שישוע מציב דווקא את נח ואת לוט זה לצד זה כשני המודלים לביאתו: "וכאשר היה בימי נח [...] וכאשר היה בימי לוט" (לוקס 17:26-30, פרק 5). שתי ההצלות הגדולות של ימי קדם — נשמר־דרך (נח) ונחלץ־לפני (לוט) — הן הדימויים שבחר הוא עצמו ליום. וחנוך, שנלקח לפני שניהם, משלים את המשולש.

אך דרך התורה עוברת עוד סדרה שנייה של טיפוסים, והיא נוגעת לא באופן ההצלה כי אם בזהותו של מי שניצל: כלת הגויים. זהו דפוס החוזר על עצמו בסדירות בולטת, והממחיש בדיוק את ציר פרק 24 — הכלה מן העמים, הנלקחת במהלך מרווח הזמן שבו אין ישראל מכיר בגואלו. בחדות רבה מכול משרטט זאת יוסף. נדחה בידי אחיו, נמכר, נסתר בארץ הגויים, ושם — בעוד אחיו אינם יודעים כלל שהוא עודנו חי — רומם אל צד הכיסא וניתן לו כלת גויים, אָסְנַת, בת כוהן מצרי (בראשית 41:45). רק לאחר מכן, לאחר שנים שבהן אין הם מכירים אותו, מתגלה הוא אל אחיו: "אני יוסף אחיכם" (45:4), ויש בכי ופיוס. קרא דפוס זה בעיני הברית החדשה, וכמעט אי־אפשר להחמיצו: המשיח, הנדחה בידי אחיו (ישראל), הנסתר, המרומם, לוקח במהלך מרווח אי־ההכרה שלהם כלה (הכנסייה, רובה מן הגויים) — ומתגלה רק לאחר מכן אל ישראל, אשר יכיר אז את מי "אשר דקרו" (זכריה 12:10) ויספוד כשם שנבהלו אחי יוסף. אותו דפוס שב אצל משה: נדחה בידי עמו בהופעתו הראשונה ("מי שמך לאיש שר?", שמות 2:14), הוא נמלט אל מדין, לוקח שם כלת גויים (צפורה), ושב רק בהופעתו השנייה כדי לגאול את ישראל. ואצל רות: המואבייה, הנוכרייה, אשר נלקחת לכלה בידי הגואל בועז — כלת הגויים הנטמעת בעם ואף בשושלת המשיח. ואצל רבקה (בראשית 24): העבד (טיפוס קלאסי של הרוח) נשלח אל ארץ רחוקה להביא כלה לבן, והוא מוליכה דרך המדבר אל החתן, היוצא לקראתה בשדה — תמונה של הרוח האוספת את הכלה ומביאה אותה אל המשיח. ארבע פעמים אותו דפוס יסוד: כלה מבחוץ, הנלקחת בעת שאין הבן מוכר בידי בני עמו או טרם שב. כלת הגויים של התורה היא צל הכנסייה של פרק 24.

ויש עוד שתי לקיחות המשלימות את התמונה. אליהו נלקח בגופו בלי למות — "ויעל אליהו בסערה השמים" (מלכים ב 2:11) — האדם השני במקרא, אחרי חנוך, שלא ראה מוות אלא נלקח; יחדיו הם הזוג החורת את אפשרות הלקיחה־בלי־מוות פעמיים בהיסטוריה. והילד הנחטף של התגלות 12 (פרק 25), "נחטף אל האלוהים ואל כיסאו" בפועל של החטיפה (hērpasthē / harpazō), מוסיף לטיפוסי הברית הישנה את תמונת הציר של הברית החדשה: הלקיחה כלפי מעלה, הרחק מן הדרקון.

ראה את העושר שבכל זאת, וראה בה־בעת את גבולו, כי ספר זה משרטט את שניהם בחדות. העושר: הלקיחה והשמירה אינן עיקרי אמונה שהומצאו רק במאה התשע־עשרה והונחו על הכתוב; הן דפוסים שהאלוהים שרטט מבראשית 5 ואילך — חנוך נלקח, נח נשמר, לוט הובל החוצה, כלת הגויים הובאה, אליהו נלקח. מי שרואה את היום בא, אינו רואה דבר חדש: הוא רואה את הביצוע המלא של חזרות שהתורה כבר קיימה. אך הגבול: טיפוס ממחיש ומאשר; אין הוא מתארך ואינו מוכיח נקודת זמן. העובדה שחנוך נלקח לפני המבול מראה ש"היחלצות־לפני־המשפט" מצויה ברפרטואר של האלוהים; אין היא מוכיחה כשלעצמה שהכלה נלקחת לפני החותם השישי. הטיפוסים נושאים את הסבירות ואת הצורה; שאלת הזמן עצמה חייבת להיחתך על יסודות אחרים — הכתובים המדברים בגלוי על הסדר (פרק 27). ספר זה משתמש אפוא בטיפוסים כדרך שראוי להשתמש בטיפוסים: כאישור שהדפוס אמיתי ומן האלוהים, לא כהוכחה לסכמה. בקריאה זו שווים הם משקלם זהב — כי הם מראים שהאלוהים הלוקח ביום את כלתו ושומר את ישראל שלו, הוא־הוא שעשה זאת כבר מן הדפים הראשונים. הוא חוזר על הצלותיו כבחזרה. ומי שמכיר את החזרות, מזהה את הביצוע.