נספח E · מדוע לפני החרון

הספר הזה מיקם את הכנסייה בתוך היום ככלה הניטלת לפני החרון הכבד ביותר, בעוד ישראל הלאומי נשמר דרך הצרה (חלק V). לעמדה הזאת יש משקל, ולכן היא ראויה להגנה משלה, מרוכזת במקום אחד — לא מפוזרת על פני הפרקים, אלא מכונסת יחד, כשהטיעונים הנושאים ניצבים זה לצד זה והמודלים המתחרים מולם בגלוי. זה מה שהנספח הזה עושה. הוא מבסס את הנטילה כתוב־עם־כתוב, שוקל את מודלי החטיפה אל מול הטקסט, ובסיום מציין, בלא שנתבקש, את החוליות החלשות ביותר — כי עמדה המחפשת את שבילי הקושי שלה עצמה ניצבת חזק יותר מזו המעמידה פנים שאין לה כאלה.

תחילה השם, כי הוא המורה על המקום. העמדה נקראת טרום-השיקוץ: הנטילה נופלת לפני הקמת שיקוץ השממה (דניאל 9:27; מתי 24:15), בתפר של החותם השישי. הדבר נבחר בקפידה על פני החלופות. טרום-הצרה (pre-trib, לפני הצרה) יהיה לא נכון לגבי עמדה זו, שכן הכלה כן חולקת את צירי הלידה המוקדמים של המחצית הראשונה. טרום-החרון (pre-wrath, לפני החרון) נכון מבחינת המנגנון, אך רחב מדי: הוא מותיר פתוח כמה מוקדם לפני החרון. טרום-השיקוץ אומר בדיוק את המכוון: הכלה הלכה לפני שמוקם השיקוץ — ובכך, מפני שהחרון הכבד פורץ במלואו רק אחרי נקודת האמצע ההיא, גם לפני השלב הכבד ביותר. היא חולקת את הלילה; היא אינה חולקת את החרון.

מתחת לכל הכרונולוגיה מונחת אינטואיציה תיאולוגית אחת, והיא נושאת את כל המודל: הכלה חולקת את לילו של החתן, אך לעולם לא את כוס חרונו, כי אותה רוקן עד תום. הברית החדשה מפרידה בין שני דברים בחדות. הראשון הוא צרה — thlipsis — לחץ, רדיפה, החיים צלובי הצורה; וזוהי נחלת הכלה: "בעולם צרה תהיה לכם" (יוחנן 16:33); "בצרות רבות עלינו לבוא אל מלכות האלוהים" (מעשי השליחים 14:22); "השותפות בסבלו" (פיליפים 3:10). מי שסבור שהובטח לכלה דרך חלקה בלא כל ניסיון, אינו קורא לא את הטקסט ולא את לב הבשורה. השני הוא חרון — orgē — משפט האלוהים הנשפך על העולם; וזו אינה נחלת הכלה, מן היסודית שבכל הסיבות: החרון שהגיע לה כבר נפל — עליו. בגת שמנים התפלל החתן "תעבור נא מעליי הכוס הזאת" (מתי 26:39), והוא שתה אותה עד השמרים האחרונים. לכן "לא יעד אותנו האלוהים לחרון, כי אם לקניית הישועה על ידי אדוננו ישוע המשיח" (תסלוניקים א 5:9).1 הכלה רשאית לחלוק את הסבל; את החרון לעולם לא — כי זה יאמר שכוס החתן לא הספיקה.

באינטואיציה הזאת תלוי הציר, ולעתים קרובות מחפשים אותו במילת יחס יוונית אחת: ek. לפילדלפיה הובטח: "אשמור אותך מן (ek) שעת הניסיון העתידה לבוא על כל תבל" (התגלות 3:10 — tērēsō ek tēs hōras).2 מילת היחס מתארת את התנועה, אך אינה נושאת את העניין: tēreō ek מופיע בברית החדשה רק פעם נוספת, ביוחנן 17:15, ושם דווקא בניגוד ללקיחה ("איני מבקש שתיקחם מן העולם, אלא שתשמרם מן הרע"). הניגוד "לא dia, לא en, אלא ek" נופל אפוא כהוכחה. התגלות 7:14 מזכירה את ההמון שאין לספור הבא "מן (ek) הצרה הגדולה";3 שם עומדת מילת היחס ליד פועל תנועה ומציינת מוצא: מי שיוצא ממנה, היה בתוכה. מילת היחס ek אומרת: החוצה, נפרד מן; את הנקודה ואת האופן אין היא אומרת. אלה באים מן הטיפוסים, ומופתי הגאולה של הכתוב מורים לאותו כיוון: ישראל יצא ממצרים בעוד המשפט פוגע ברודפים ולא בהם (שמות 14); לוט יצא מסדום לפני שנפלה האש. נוח מסמן את הרגע, לא את האופן: ביום שבו נכנס אל התיבה סגר יהוה את הדלת ובאו המים (בראשית 7:13-16; לוקס 17:27); אחר כך לא יצא מן המים אלא עבר דרכם (פטרוס א 3:20), ולכן הוא במקום אחר בספר הזה הטיפוס של השמירה־דרך. הטיפוסים משרטטים יחד הפרדה־בנקודה, לפני שהמשפט פורץ; את אופנה של הכלה, יציאה ולא מעבר, משרטטים לוט וחנוך. מה שנושא את העניין הוא הנמען: השעה באה "לנסות את יושבי הארץ", בספר ההתגלות מעמד קבוע ועוין (6:10; 8:13; 11:10; 13:8). מי שנשמר נמצא מחוץ לתכליתה של אותה שעה.

את מה שהטיעונים גוזרים מהשוואה, משרטט יוחנן בידו שלו זה לצד זה בפרק אחד: התגלות 12. הפרק נפתח בתוך הצרה הגדולה — האישה "צועקת בחבליה" (12:2), וחבלי הלידה הם הדימוי לפרוץ הצרה (מתי 24:8). ואל מול אותה צרה אחת מציב יוחנן שני מענים אלוהיים נבדלים, זה לצד זה. הילד נחטף אל הכיסא: "ילדהּ נחטף (hērpasthē) אל האלוהים ואל כיסאו" (12:5)4 — הפועל הוא צורה של harpazō, אותו פועל כמו בתסלוניקים א 4:17, והיעד הוא הכיסא, בדיוק במקום שבו ניצב ההמון של התגלות 7. האישה, לעומת זאת, בורחת אל המדבר, שם היא ניזונה 1,260 יום (12:6,14). שני הווקטורים מנוגדים: הילד מעלה והחוצה (הגנה בדרך נטילה), האישה מטה ופנימה (הגנה בדרך שמירה־במקום). והאישה היא ללא ספק ישראל: "עוטה שמש, ירח תחת רגליה, ועל ראשה עטרת שנים־עשר כוכבים" (12:1) — דימוי חלום יוסף (בראשית 37:9). שני נושאים, שתי דרכי הצלה, משורטטים בנפרד בפרק אחד. ההגנה־דרך־הכול היא כתובה באמת — אך היא המודוס של האישה, לא של הילד; הגנת הכלה היא נטילה.

שהנטילה נופלת בחותם השישי, מאשר הטקסט בכמה דרכים. בחותם השישי כל האנושות מסתתרת — מלכים, גדולים, עבדים ובני חורין (התגלות 6:15) — אך איש אינו נושא את תו החיה; איש אף אינו מכיר אותו. בקערות, לעומת זאת, בני האדם נושאים את התו ומגדפים את האלוהים (התגלות 16:2,9,11). המצב שונה לחלוטין. מה שמציב את החותם השישי לפני מחצית השבוע הוא הרצף: רק אחרי החותם השביעי נשמעים השופרות (התגלות 8:1-6), והחיה עולה מן התהום (11:7; 17:8) הנפתחת בשופר החמישי (9:1). החותם השישי נופל אפוא לפני השיקוץ; רשימת המעמדות של 6:15 היא מוטיב ל"כולם" (השווה 19:18), לא הוכחה לתיארוך. ובין החותם השישי לחותם השביעי ניצב לפתע ההמון שאין לספור, נהדר לפני הכיסא (התגלות 7:9) — לפני השופרות, לפני החיה, לפני השיקוץ. חתימת 144,000 הקודמת לה מעוגנת תפקודית: עליה להיעשות לפני השופרות, כדי שאלה לא יפגעו בחתומים (התגלות 9:4). על ציר אחד ויחיד ניצבים אפוא החתומים הארציים למטה וההמון השמימי למעלה — בדיוק במקום שבו נטילה תמקם אותה.

כך ניצבת העמדה: הכלה חולקת את לילה של המחצית הראשונה, וניטלת החוצה בתפר שבו החבל הופך לחרון — נשמרת מן השעה, לא נגררת דרכה. נחלצת־לפני לכלה; נשמר־דרך לשארית. זהו מכלול אחד מלוכד, והוא נשען על נקודה אחת עם אישושים: החרון הפורץ בהתגלות 6:17 נותן את המקום; הטיפוס של לוט (לוקס 17:29-30) ותסלוניקים ב 2:1 נותנים את הצורה, ו־2:1 נושא רק אם ההתגלות של 2:3 היא הברית; מקומה של התגלות 7, הנמען של התגלות 3:10, התמונה הכפולה של התגלות 12 (היחידה המראה את המנגנון, שְׁנוּיָה בְּמַחֲלֹקֶת) ומצב החותם השישי של התגלות 6 אל מול 16 מאששים אותו. הפרדת thlipsis/orgē היא המבנה שמתחת. הַסֵּר אישוש אחד, והמכלול עדיין עומד. ומפני שהגילוי־לב הוא סימן ההיכר של הספר הזה, מציין סיום הנספח הזה, בלא שנתבקש, היכן העמדה דקה ביותר — כי גם זה שייך לחומה שניתן לבחנה משני צדדיה.