שתי האסיפות

ספר זה כולו חג סביב שאלה אחת זו, ועתה יש להביט בה ישר בעיניים, בלא הסטת מבט וכשכל הקלפים גלויים על השולחן. האם הכנסייה נלקחת לפני החרון, או שהיא עוברת דרכו — כישראל? האם יש אסיפת סוף אחת של כל עם האלוהים, או שיש שתיים, נבדלות זו מזו? זוהי שאלת המחלוקת החדה ביותר בכל התחום, ופרשנים ישרים ניצבים כאן זה מול זה. ספר זה נוקט עמדה — הוא מגן על היחלצות הכלה לפני התועבה ולפני הקערות, ועל שתי אסיפות נבדלות — אך עושה זאת בדרך היחידה ההולמת את תווי פרק 4: בהצגת הנימוקים הטובים ביותר בראש, בנשיאת הנקודה הפגיעה ביותר חזיתית, ובנקיבת עמדת הנגד החזקה ביותר ביושר. מה שבא כאן אינו מצעד ניצחון כי אם שקילה.

התחל בשני הכתובים המדברים בחדות רבה מכול על אסיפת סוף, והנח אותם זה לצד זה, כי ההבדל גדול משנראה במבט ראשון. הראשון הוא פאולוס אל התסלוניקים: "האדון עצמו יירד מן השמים בתרועה, בקול מלאך עליון ובשופר האלוהים, והמתים במשיח יקומו ראשונה; אחר כך אנחנו החיים הנותרים ניחטף עמהם יחדיו בעננים, לקראת האדון, אל האוויר" (תסלוניקים א 4:16-17).1 השני הוא ישוע על הר הזיתים: "וישלח את מלאכיו בקול שופר גדול, ויקבצו את בחיריו מארבע רוחות השמים, מקצה השמים ועד קצהו" (מתי 24:31).2 שתי אסיפות, ושים לב לכל הבדל. שני הבדלים עומדים: מתי אינו מזכיר תחיית מתים ולא פגישה באוויר, ולשונו היא לשון קיבוץ ישראל. שניים אינם עומדים: בשני הכתובים בא האדון בעצמו, ואת הכיוון אין מתי מזכיר ("מקצות השמים"; מרקוס 13:27 "מקצה הארץ עד קצה השמים"). ולשונה של השנייה היא ללא ספק לשון אסיפת הסוף העתיקה של ישראל: "יהוה יקבצך מארבע כנפות הארץ" (דברים 30:4), "ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים" (ישעיהו 27:13, פרק 20). הבדלים אלה אינם ניתנים למחיקה, והם משתלבים בדיוק עם שתי החבורות של פרק 25: הכלה, הנחטפת כלפי מעלה; ושארית ישראל, הנאספת מארבע הרוחות. זהו היסוד לתזה של שתי האסיפות: לא מאורע סוף אחד שגוזרים אותו לשניים באופן מלאכותי, כי אם שני מאורעות שהכתוב עצמו משרטט בלשון אחרת ובפרטים אחרים.

כעת היושר שספר זה מטיל על עצמו, והמבדיל אותו מוודאות זולה. הברית הישנה כופה את השמירה־דרך על ישראל: צרת יעקב אשר ממנה הוא נושע (ירמיהו 30:7), העם ש"נמלט בעת ההיא" (דניאל 12:1), האישה המכולכלת במדבר (התגלות 12) — כל זה הוא שמירה־דרך, לא היחלצות־לפני (פרקים 8, 10, 25). הקורא ביושר מודה: אילו הייתה בידך רק הברית הישנה, לעולם לא היית מגיע להיחלצות־לפני; היית מגיע למעבר־דרך. היחלצות הכלה לפני השיקוץ אינה נשענת אפוא על הברית הישנה, וגם — וזה מכריע — לא על מילת הדימוי "חבי" של ישעיהו 26:20, כי זו מתארת שמירה על הארץ (המחסה, הדלת שאלוהים סגר אחרי נח, בראשית 7:16), לא לקיחה; 26:19-21 אינו מחליף נמען, ולכן אין זו אופנה של ישראל בלבד. היא נשענת על דבר אחר: על נתוני הברית החדשה בצירוף מבנה החרון הקצוב. החרון הפורץ בהתגלות 6:17 נותן את המקום; הטיפוס של לוט (לוקס 17:29-30) והאסיפה של תסלוניקים ב 2:1 נותנים את הצורה (2:1 נושא רק אם ההתגלות שב־2:3 היא הברית); מקומו של התגלות 7, הנמען של 3:10 וההד של התגלות 6 ב־16 מאששים. מתחת לכך מונח צרור של ארבעה גדילים. ראשית, גבול ה־zaʿam: החרון הוא תקופה קצובה (פרק 21), ויש "שעה" שממנה אפשר להישמר. שנית, לאישור, התגלות 3:10: ההבטחה לקהילה "להישמר מן שעת הניסיון הבאה על יושבי הארץ". שלישית, ההבחנה כלה/ישראל (פרק 25): שתי חבורות, שני אופנים. ורביעית, אופי־הסוד וציר הושע/רומים (פרק 24): הכנסייה ממלאת את ה"עד", והיום חותם אותה. אף לא אחד מארבעת הגדילים נושא לבדו את המשקל — וספר זה גם אינו טוען כן. יחדיו הם קולעים פתיל. זהו ה"בסיס הישר" שעליו בונה ספר זה את ההיחלצות: לא חומה שאפשר למנות את אבניה, כי אם עמוד ששוקלים (על פי ההבחנה של ההתגלות נפתחת).

ואז הנקודה הפגיעה ביותר, שספר זה מסרב להחליק. אם הכלה נלקחת לפני התועבה ולפני הקערות, ואם אותו חרון פורץ כבר בחותם השישי (פרק 17: החותם השישי הוא יום יהוה), אזי חרון האלוהים מתחיל בעוד העולם חי בשלום מדומה תחת החיה — ההיחלצות נופלת אז לפני התועבה, והתועבה עצמה מצויה במחצית שבוע השנים האחרון. פירוש הדבר שיש להניח חרון מדורג: התחלה בחותם השישי, המתגברת אל שיא הקערות. זוהי הנקודה שבה חורקת העמדה יותר מכול, וספר זה נושא אותה חזיתית במקום להסתירה: כן, החרון נוטל אז תאוצה בטרם יגיע למלוא עוזו, בדיוק כשם שחבלי הלידה מתחילים לפני הלידה (פרק 22) והשופרות מתגברים לפני הקערות (פרק 19). מי שרואה בכך יתר בנייה מלאכותית, יש בידו התנגדות ממשית, ואין מנפנפים אותה כאן. זהו מחירה של העמדה, ומחיר זה נקוב ביושר.

אותו דבר אמור בהתגלות 3:10, ודווקא כאן חושף ספר זה את ידו בגלוי רב מכול. ההבטחה "אשמור אותך מן שעת הניסיון" (tērēsō ek tēs hōras) מובאת לא־אחת בלא היסוס כהוכחה לחטיפה — אך זה נחפז מדי. יש שתי קריאות, ושתיהן אפשריות מבחינה דקדוקית. קריאה א: "שמירה מן" פירושה היחלצות לפני שפורצת השעה — הקהילה אינה נוכחת. קריאה ב: "שמירה מן" פירושה הגנה בעיצומה — הקהילה אכן נוכחת, אך נשמרת. וההקבלה המכריעה עומדת בתפילת הכוהן הגדול של ישוע עצמו, שבה מופיע בדיוק אותו מבנה: "איני מבקש שתיקח אותם מן העולם (arēs ek tou kosmou), אלא שתשמור אותם מן הרע (tērēsēs ek tou ponērou)" (יוחנן 17:15).3 שם מציב ישוע את airō ek ("לקחת מן") ואת tēreō ek ("לשמור מן") זה מול זה, ובוחר במפורש בשני — הגנה בלי לקיחה. אם tēreō ek ביוחנן 17 פירושו "לשמור בעודך נשאר במקומך", הרי ייתכן שפירושו בהתגלות 3:10 זהה. בשקילה כנה, אפוא, ההבטחה עצמה מְתֻעֶדֶת הֵיטֵב (הקהילה נשמרת), אך הכיוון — החוצה לפני, או דרך תוכו — שָׁנוּי בְּמַחֲלֹקֶת. ספר זה קורא את התגלות 3:10 בכיוון הלקיחה, אך על יסוד הצרור כולו, לא על יסוד פסוק זה לבדו; ולשם הפרשנות המלאה של שתי הקריאות הוא מפנה אל הדיון בההתגלות נפתחת (Excurs B·2), שם נעשה צדק הן עם קריאת הלקיחה הן עם קריאת יוחנן 17. העובדה ש־3:10 אינו עומד לבדו היא מכרעת: הוא ניצב בחברת ההבחנה חרון/צרה, בחברת התפר של החותם השישי, והוא פותח את גדיל "יושבי הארץ" (3:10 ← 6:10 ← 8:13 ← 11:10 ← 13 ← 17, פרק 24). קורה אחת עשויה להתעקם; שלד הקורות מחזיק.

ומכיוון שזו השאלה הקשה ביותר, ראויה עמדת הנגד ליותר מהערת שוליים. החזקה שבהן היא הפוסט־טריבולציוניזם: התזה שיש רק אסיפת סוף אחת, בקץ הצרה, בעת שהאדון מופיע — הקהילה עוברת אז, כישראל, דרך הצרה ונחטפת בביאה השנייה וגם מושבת מיד עם האדון היורד. לעמדה זו כוח אמיתי. היא קוראת את תסלוניקים א 4 ואת מתי 24:31 כמאורע אחד (אותו שופר, אותה אסיפה). היא לוקחת ברצינות את השמירה־דרך של הברית הישנה ומיישמת אותה בעקביות גם על הקהילה. היא נמנעת מבניית החרון המדורג. והיא יכולה להצביע על "מיד אחרי הצרה" של מתי 24:29 (פרק 14). ספר זה אינו רואה בה איוולת; הוא רואה בה את המתחרה הרצינית ביותר, ומכיר בכך שהמחזיק בה קורא מתוך נימוקים טובים. לצד זה עומדים הפרה־טריבולציוניזם (הכנסייה כולה נלקחת לפני השבוע כולו), המיד־טריבולציוניזם (החטיפה במחצית, בעת התועבה) והשקפת טרום-החרון (החטיפה אחרי הצרה הגדולה מידי החיה, בחותם השישי, לפני חרון היום) — עמדות שכל אחת מהן מיישבת חלק מן המתח ומותירה חלק אחר על כנו. על רקע זה בוחר ספר זה בהיחלצות לפני התועבה, בראשית היום — לא משום שהעמדות האחרות בלתי־ניתנות להחזקה, אלא משום שצרור פרקים 24-26 (אופי־הסוד, החבורות הנבדלות, טיפוסי הלקיחה) יחד עם ארבעת הגדילים שלמעלה, לדעת ספר זה, עושה את מרב הצדק עם השלם. אך התו שעליו הוא ונשאר שָׁקוּל, וגרעינו שָׁנוּי בְּמַחֲלֹקֶת. זהו עמוד, לא חומה; שכנוע מנומק, לא הוכחה. (חמשת מודלי החטיפה — פרה־טריב, עמדת טרום-השיקוץ של ספר זה, מיד־טריב, טרום-החרון (pre-wrath) ופוסט־טריב — נשקלים בריכוז מול הטקסט בנספח E, עם הטיעונים הנושאים (החרון של התגלות 6:17, הטיפוס של לוט, תסלוניקים ב 2:1), האישושים (מקומו של התגלות 7, הנמען של התגלות 3:10, התמונה הכפולה של התגלות 12), מפתח ה־thlipsis/orgē והחוליות החלשות ביותר; הילד הזכר של התגלות 12:5 בנספח F.)

כך עומד העניין, ויושרו הוא כשלעצמו חלק מן הטיעון. שתי האסיפות — הכלה הנחטפת כלפי מעלה (תסלוניקים א 4), השארית הנאספת בעת ההופעה (מתי 24:31) — הולמות את ההבדלים שהכתוב משרטט ואת שתי החבורות של פרק 25; זוהי תזה שְׁקוּלָה. ההיחלצות שלפני החרון נשענת על צרור שנקוב ביושר, לא על פסוק אחד ולא על ה"הסתתרות" השייכת לישראל; נקודתה הפגיעה ביותר (החרון המדורג) נישאת בגלוי; אישורה מהתגלות 3:10 נשקל ביושר בשתי הקריאות; ויריבה החזק ביותר (הפוסט־טריבולציוניזם) נקוב בכבוד. מה שנותר אינו ודאות כי אם ציפייה מנומקת — וזה בדיוק מה שמתירים תווי הספר הזה (פרק 4). ומתחת לזה מונחת, לשתי הקריאות, אותה נחמה איתנה, שאין שאלת מחלוקת נוטלת אותה: בין שהכלה נלקחת לפני החרון ובין שהיא נישאת דרכו כאהובה, עומדת ההבטחה שהאלוהים "לא יעד אותה לחרון" (תסלוניקים א 5:9), ושסוף שתי הדרכים אחד הוא — "וכן נהיה תמיד עם האדון" (תסלוניקים א 4:17). שאלת הזמן כבדה ושנויה במחלוקת; שאלת התוצאה קלה וודאית. מי ששייך לשה, בא הביתה — בין שהוא לוקחו לפני הסערה ובין שהוא נושאו בעיצומה.