מנגנון זה נלווה אל חלון הלידה של ישוע. הטקסט הראשי מבצע את הגזירה ונושא את הפניותיו אל המקורות בהערות שוליים; רשימות המחברים לכל עמדה מצויות אף הן שם. מה שאין הערות השוליים נושאות — התפלגות המחברים לפי ציר, הטבלאות, הקוד, מטריצת ההמתה ומה שלא נראה — מצוי כאן.
שתי שיטות ציטוט. מחבר־שנה (APA) אינו הולם את AJ 17.167, את RPC I 4242 או את ILS 918. משום כך: APA 7 לספרות המודרנית (§II.2), וקונבנציה נפרדת למקורות עתיקים, אפיגרפיים, נומיסמטיים ותיעודיים (§II.1), בציון המהדורה שנעשה בה שימוש היכן שאותה מהדורה נושאת את הנתון. הערות השוליים משתמשות בצורה הקצרה (מחבר + שנה + עמוד, או הקיצור העתיק); הפרטים המלאים מצויים ב־§II.
מעמד כל נתון — התו — אינו בטקסט הקריאה. האופן שבו נראה נתון (מיד ראשונה, במסירה, מחושב, מפורש, או לא נראה) הוא נתון בקרה, לא נתון קריאה; הוא היה מעכיר את הטקסט השוטף. משום כך אין הערות השוליים נושאות תווים. התווים ניצבים במקומם: במרשם האילוצים והמקורות (§IV שלהלן, המניח כל אילוץ לצד מקורו ומעמדו) ובמרשם היסוד הקריא־למכונה שהופקד עם הפרסום (Visser, 2026b; https://doi.org/10.5281/zenodo.22944959).
מקרא התווים (למרשם ולנספחים): נראה במקור / נראה במו עיניי (מיד ראשונה — כדימוי עמוד, מנייה עצמית או חישוב), מתועד (מסירה — תקציר, תרגום, OCR; אינו נושא בפני עצמו), מחושב (נגזר חשבונית או במכונה), מפורש (קריאה או היסק, לא מדידה), לא נראה (לא נבחן, בלא משקל).
במכונה בכל מקום שיכלה מכונה. מרשם המחברים לפי ציר (§III) בא מקבצי הנתונים של הפרסום; הטבלאות (נספח A) ומטריצת ההמתה (נספח C) באות מ־`logigram.py` ומפלטו. הביבליוגרפיה (§II.2) מיוסדת על ההפניות שבטקסט הראשי ועל רשימות הקריאה הראשונית — שום שדה ביבליוגרפי לא מולא היכן שהמקור לא נשא אותו.
בשום מקום אין טענה להוכחה. גם לא במנגנון זה. יש קריאה זולה ביותר ומחירי המתחרים לצדה, ומרשם המשיב כל צעד אל מקורו.
מנגנון זה נלווה אל חלון הלידה של ישוע. הטקסט הראשי מבצע את הגזירה ונושא את הפניותיו אל המקורות בהערות שוליים; רשימות המחברים לכל עמדה מצויות אף הן שם. מה שאין הערות השוליים נושאות — התפלגות המחברים לפי ציר, הטבלאות, הקוד, מטריצת ההמתה ומה שלא נראה — מצוי כאן.
שתי שיטות ציטוט. מחבר־שנה (APA) אינו הולם את AJ 17.167, את RPC I 4242 או את ILS 918. משום כך: APA 7 לספרות המודרנית (§II.2), וקונבנציה נפרדת למקורות עתיקים, אפיגרפיים, נומיסמטיים ותיעודיים (§II.1), בציון המהדורה שנעשה בה שימוש היכן שאותה מהדורה נושאת את הנתון. הערות השוליים משתמשות בצורה הקצרה (מחבר + שנה + עמוד, או הקיצור העתיק); הפרטים המלאים מצויים ב־§II.
מעמד כל נתון — התו — אינו בטקסט הקריאה. האופן שבו נראה נתון (מיד ראשונה, במסירה, מחושב, מפורש, או לא נראה) הוא נתון בקרה, לא נתון קריאה; הוא היה מעכיר את הטקסט השוטף. משום כך אין הערות השוליים נושאות תווים. התווים ניצבים במקומם: במרשם האילוצים והמקורות (§IV שלהלן, המניח כל אילוץ לצד מקורו ומעמדו) ובמרשם היסוד הקריא־למכונה שהופקד עם הפרסום (Visser, 2026b; https://doi.org/10.5281/zenodo.22944959).
מקרא התווים (למרשם ולנספחים): נראה במקור / נראה במו עיניי (מיד ראשונה — כדימוי עמוד, מנייה עצמית או חישוב), מתועד (מסירה — תקציר, תרגום, OCR; אינו נושא בפני עצמו), מחושב (נגזר חשבונית או במכונה), מפורש (קריאה או היסק, לא מדידה), לא נראה (לא נבחן, בלא משקל).
במכונה בכל מקום שיכלה מכונה. מרשם המחברים לפי ציר (§III) בא מקבצי הנתונים של הפרסום; הטבלאות (נספח A) ומטריצת ההמתה (נספח C) באות מ־`logigram.py` ומפלטו. הביבליוגרפיה (§II.2) מיוסדת על ההפניות שבטקסט הראשי ועל רשימות הקריאה הראשונית — שום שדה ביבליוגרפי לא מולא היכן שהמקור לא נשא אותו.
בשום מקום אין טענה להוכחה. גם לא במנגנון זה. יש קריאה זולה ביותר ומחירי המתחרים לצדה, ומרשם המשיב כל צעד אל מקורו.