מתי 2 כאילוץ: המרווח שבין הלידה למוות

מתי 2 מספק שני נתונים הנובעים דדוקטיבית מן הטקסט. הראשון הוא רצף: המשפחה נשארת במצרים "עד מות הורדוס",1 ולכן הלידה מוקדמת לאותו מוות. השני הוא גבול גיל: הורדוס מצווה להרוג את הנערים "בני שנתיים ומטה", לפי הזמן שבירר מן המגושים.2 בעת הטבח היה הילד אפוא בן שנתיים לכל היותר, וגבול זה נקבע בידי מלך שלא רצה להחטיא את מטרתו, לא בידי מספר שרצה למסור גיל: הורדוס נטל שוליים, והטקסט אינו אומר כמה. כל מספר נוסף התלוי בציר זה נוסף לשני נתונים אלה.

לפני שני הנתונים עומדת הנחת יסוד שעבודה זו הניחה עד כאן בשתיקה: שמתי 2 הוא דיווח בר־תיארוך. מגיעות לה אותן ארבע שאלות כמו לכל אילוץ, שכן הרצה A ממיתה תאים אך ורק על ציר זה (§8.2), וציר העומד על הנחה שלא נדונה אינו ציר. ההתנגדות תחילה, בצורתה החזקה ביותר. מחוץ למתי 2:16-18 אין שום דיווח בלתי תלוי על הטבח; Josephus, המקור המפורט היחיד לשנותיו האחרונות של הורדוס, שותק, ומקור רומי אין. האסכולה הביקורתית קוראת את האפיזודה כחיבור תאולוגי על דגם משה ויציאת מצרים, France מגן עליה כהיסטוריה; אף אחד מהם לא נקרא לעבודה זו ממקור ראשון, והעמדות מובאות כאן רק כפי שהספרות מוסרת אותן.3 היגיון פנימי: המעבר מ"אין עד שני" ו"צורת יציאת מצרים" אל "לא אירע" הוא הסקה; הצורה שבה דיווח מסופר אינה מודדת אם הוא אירע, ו־§4.5 מראה שאותה צורה נושאת גם את הכוכב. שתיקת Josephus שוקלת רק היכן שהיה מקום לצפות לאזכור, וכאן לא היה: לפי אומדנים מקובלים מנתה בית לחם כמה מאות עד כ־1000 תושבים, כך ש"כל הנערים בני שנתיים ומטה" הם קומץ עד כמה עשרות ילדים, לא 14.000 כפי שסופרת האגדה הביזנטית; על רקע מה ש־Josephus כן רושם, שלושה מבניו שהוצאו להורג, Mariamne, שריפת הרבנים אחרי מעשה הנשר, הפקודה להרוג במותו את הנכבדים בהיפודרום "כדי שיהיה אבל",4 דרמה כפרית אינה נכנסת לכרוניקה, ומקורו העיקרי לשנים אלה היה Nicolaus מדמשק, היסטוריון החצר של הורדוס עצמו. יתרה מזו, §4.1 כבר מדד ש־BJ 1 משמיט אירוע חצר מסוג זה בדיוק מתוך AJ 17.41-45. קריאה נכונה של ההד הפגאני היחיד: Macrobius מביא את Augustus מתלוצץ שמוטב להיות חזירו של הורדוס (ὗς) מאשר בנו (υἱός), בקשר להריגת "הנערים שמתחת לגיל שנתיים בסוריה", ובהם בן של הורדוס.5 משחק המילים יווני והטון אוגוסטי, אך Macrobius כותב 400 שנה אחר כך, מערבב בעליל את הטבח בהוצאתו להורג של Antipater ועשוי להיות תלוי במסורת הנוצרית: הד מאוחר, לא אישור בלתי תלוי, ומי שקורא בו אישור מפריז בכוחו. קוהרנטיות חיצונית: הפרט "בני שנתיים ומטה, לפי הזמן שבירר מן המגושים" מתיישב עם תוצאת פרק זה, אך זהו סכום על ההשערה ולא עד. מפריך: להיסטוריות, אזכור שני בלתי תלוי במתי, ואין כזה; לקריאה הביקורתית, מקור מוצבע שממנו היה מתי מחבר את הדיווח בלא אירוע, וגם כזה אין. הנחת היסוד היא אפוא בחירה, ועבודה זו עושה אותה כפי ש־Casus 31 כבר עשה: היא שוקלת את הקריאות בתוך העדות, בסימון מפורש. המחיר מופיע לצדה: כל התלוי בציר זה, הרצפה בצד המאוחר, התקרה בצד המוקדם וסיבת המוות היחידה של הרצה A, תלוי במתי 2 כדיווח. נופלת הנחת היסוד, אין החלון נופל אלא שוליו המאוחרים, שכן אז נותר בצד זה רק לוקאס 1:5, ופסוק זה מתארך את הבשורה לזכריה, לא את הלידה.

4.1 מה שהטקסט אינו מוסר

השהות במצרים אינה מקבלת משך. הטבח אינו מקבל תאריך. מות הורדוס נמסר, ולא ממוקם. ה־τότε שבו קושר מתי את הטבח לאי־שובם של המגושים,6 הוא מוזרוּת סגנונית מתייאנית ולא ציון זמן; מניין המילה בטקסט SBLGNT מאשר זאת. והסדר שבו מספר מתי 2 אינו, בהוכחה, הסדר שבו מונחים המאורעות: המפריך שנרשם עבור הקריאה הקפדנית ירה, וקריאה זו בוטלה. מה ש־τότε כן עושה הוא הצמדת הטבח לתחילת השהות במצרים. הילד הוא "בן שנתיים ומטה" ברגע שבו הבריחה זה עתה הושלמה; מה שבא אחרי כן במצרים אינו נספר לגבול הגיל. הגבול העליון של מרווח הלידה–מוות אינו אפוא "שנתיים" אלא "שנתיים ועוד מצרים", ומצרים בלתי מוגדרת. Davies ו־Allison אומרים זאת בלא כחל ושרל: כמה זמן שהתה המשפחה שם אינו נאמר בשום מקום, וההערכות "are just that — guesses".7

Josephus אינו סותם פרצה זו. מקטע הסיום שלו, המסופר בצפיפות — שבעת עד 15 החודשים האחרונים של המלכות — שותק על בית לחם. מי שרוצה להשתמש בשתיקה זו מרוויח ממנה לכל היותר גבול תחתון למרחק שבין הטבח למוות, סמך לצד שבו האילוץ כבר קשיח; גבול עליון אין Josephus מספק בשום מקום. וגם גבול תחתון זה אין הוא נושא באורח עצמאי: BJ 1 משמיט את AJ 17.41-45, מאורע חצר מאותו טיפוס בדיוק שמתי 2 מספר, ומה ש־AJ 17.1-51 מכיל אינו מוגדר בזמן. שלוש דרכים בלתי תלויות — τότε, סדר הסיפר ו־Josephus — מגיעות לאותה נקודה: המרווח אינו נמדד.

4.2 מידתה של Smallwood ומעמדם של שני גבולותיה

המידה שהקונסנזוס תולה בציר זה היא של Smallwood: הלידה מוקדמת "at least a year" למות הורדוס, "though not necessarily as much as two years", שכן "Herod will have put the age-limit well above that of his intended victim", והשהות במצרים "need not have been lengthy".8 ארבע הבחינות נותנות תמונה אחת. היגיון פנימי: הציר הוא "will have", הסקה על זהירותו של הורדוס, לא מדידה. קריאה נכונה: Smallwood עצמה בונה הסתייגות בשני הגבולות; "not necessarily" ו־"need not" מצויים שם. לכידות חיצונית: משפטה אינו מתנגש בדבר, משום שאינו מודד דבר. מפריך: טקסט שנותן למצרים משך או מתארך את הטבח אינו קיים.

המכריע הוא ששני המספרים תלויים באותה הסקה. הורדוס הנדיב הקובע את הגבול הרבה מעל הגיל הממשי ומניב כך "לא שנתיים" הוא אותו הורדוס נדיב המניב "שנה לפחות". מי שרושם את התקרה כהסקה, רושם את הרצפה כהסקה. הטקסט אינו דורש בשום מקום שהילד היה בן שנה במות הורדוס. הוא דורש שנולד כשבאו המגושים, שהמגושים נסעו, שהמשפחה ברחה ושהורדוס מת אחר כך. זהו קומץ חודשים, זמן סיפורי למסע ולבריחה, בצד הנדיב חצי שנה; לא שנה.

בנקודה זו תוקן פעמיים. עיצוב המחקר של HV קרא בתחילה "בני שנתיים ומטה" כמידת מרווח; הטקסט של Smallwood הסיר זאת. השקילה הראשונה של ציר זה משכה אחר כך את הרצפה יחד עם Smallwood עד שנה וחתכה בכך את 4 לפנה״ס; HV דחה זאת, ובצדק, שכן רצפה של שנה אינה בטקסט. תיקון שני זה נופל לטובת HV, הוא משיב רוחב בצד המאוחר, ולכן זוכה לאותו יחס כתיקון שהיה פועל נגדו: לא בחינה מחמירה יותר, ולא רכה יותר.

התוצאה היא אילוץ חד־צדדי. בצד המאוחר עומדת רצפה איתנה: לידה לפני המוות, עם חודשים ביניהם. בצד המוקדם עומדת תקרה העשויה שלוש שכבות של הסקה: השוליים של הורדוס, משך מצרים והשאלה אם ה"שנתיים" הן נתון הקודם לכרונולוגיה או תוצר שלה. Davies ו־Allison מחזיקים באפשרות האחרונה, ומי שמפעיל את המספר כתאריך קורא אותו לתוכו. על תקרתו של Finegan (35), אם כן, מתי 2:16 אינו חותך דבר שלוקאס 3:23 לא חתך כבר: אם הקצה המוקדם נחתך במקום כלשהו, הרי זה בידי "בערך שלושים" של לוקאס, לא בידי מתי. בשנים: 5 לפנה״ס עומדת בתוך כל קריאה של התקרה; 6 לפנה״ס עומדת בתוכה מרגע שמצרים מקבלת משך כלשהו; 7 לפנה״ס רכה, משום שעליה לוותר על תקרתה של Smallwood ותקרה זו היא הסקה בלבד; 8 לפנה״ס אינה נשענת עוד על שום נתון והיא פוסטולט.

Smallwood מסיקה מטיעון המרווח שלה הסקה שנייה, ובציר זה היא שוקלת כבד יותר מרצפתה. סוף מרץ או ראשית אפריל 4 לפנה״ס הוא תאריך המוות ה"usually given", לא שלה; 13 במרץ 4 לפנה״ס "allows inadequate time"; היא נוחתת על סביבות פברואר 4 לפנה״ס, עם פסח 4 לפנה״ס כגבול.9 Kasher ו־Witztum נוחתים, בלא הליקוי, אף הם שנה קלנדרית לפני חורף 4/3. טיעון המרווח מושך אפוא את המוות קדימה, לא אחורה. פסק דינה על 13 במרץ אינו עומד בחשבון הימים של §6.1: השרשרת מן הליקוי עד הפסח של AJ 17.213 דורשת 22 עד 57 ימים, ו־13 במרץ מותיר 30. הפברואר 4 לפנה״ס שלה עצמה מוקדם לאותו ליקוי ולכן זקוק לזה של 15 בספטמבר 5 לפנה״ס, עם כארבעה חודשים ש־Josephus אינו מספר.

4.3 הציר לפי שרשרת

המרווח תלוי לא בשנה בלבד אלא ביום שבתוך אותה שנה, ועונת הלידה בעבודה זו היא משתנה חופשי (§6.3, §8.7). ציר זה נרשם אפוא לפי חלק השנה, באותה מידה לכל חלק.10 תחת מוות ב־4/3 לפנה״ס (שרשרת C), המרווח של לידה ב־5 לפנה״ס תלוי בעונת המוות. תחת מוות בחורף 4/3 היא מוקדמת בהרבה למוות, בכל חלק של השנה: נמדד לשני קצות חלון המוות הזה (כסלו 4 לפנה״ס עד פסח 3 לפנה״ס), 15 בניסן 5 לפנה״ס נותן 19,5 עד 23,8 חודשים וחגי הסתיו של 5 לפנה״ס נותנים 13,3 עד 17,6, שניהם בתוך "שנה לפחות" ההסקתי של Smallwood. תחת מוות באביב 4 לפנה״ס (בסביבות 3 באפריל) רק 15 בניסן 5 לפנה״ס מוקדם בהרבה, ב־11,4 חודשים; חגי הסתיו של 5 לפנה״ס מוקדמים למוות ב־5,5 חודשים, ותחת הפברואר 4 לפנה״ס של Smallwood ב־4,0: צר, אך בתוך הרצפה הקשיחה. 5 לפנה״ס היא אפוא התא היחיד השורד בציר זה תחת שתי עונות המוות ובכל חלק של השנה; מוקדמת בהרבה בכל חלק של השנה היא רק תחת החורף. לידה ב־4 לפנה״ס כן תלויה בעונת המוות וגם בחלק השנה. אם מת הורדוס באביב 4 לפנה״ס, כל יום לידה של אותה שנה מ־15 בניסן ואילך מאוחר למוות והתא נופל על מתי 2:15; זהו טיעון עונתי, לא טיעון מרווח. אם הוא מת בחורף 4/3, לידה ב־15 בניסן 4 לפנה״ס מוקדמת 7,5 חודשים למוות ולידה בחגי הסתיו 1,7 עד 2,1 חודשים; בגבול החיצון של Kushnir-Stein (פסח 3 לפנה״ס) זה 11,7 מול 5,8 עד 6,3. צר בשני המקרים, נשלל באף אחד — אך ההפרש בין חלקי השנה גדול מן ההפרש בין תאריכי המוות, ובקצה המאוחר חלק השנה עושה הפרש של יותר מחצי שנה. הצד המוקדם, 6 ו־7 לפנה״ס, נותר פתוח במחיר התקרה ההסקתית. C אינה משלמת כאן כמעט דבר. המוות 4/3 עצמו עומד לא על ציר זה אלא על החיסול במקום אחר,11 והפברואר 4 לפנה״ס של Smallwood הוא סמכות קונסנזוס המגיעה למוות מוקדם על אותו יסוד כ־HV.

עבור SY (מוות ינואר 1 לפנה״ס) המרווח אינו מבחין. כל לידה ב־4-2 לפנה״ס עונה בשפע גם על הרצפה וגם על התקרה; הציר אינו מניב ל־SY דבר ואינו חותך דבר. SY אינה זוכה כאן בשום נתון ונשענת כולה על טכניקת המניין. כדי לשמור את המוות ב־1 לפנה״ס, על SY לזנוח את הפברואר 4 לפנה״ס של Smallwood ולדחות את כל חיסול המוות ב־4/3 לפנה״ס, מחירים מחוץ לציר זה. אותו מוות תלוי בליקוי של 10 בינואר 1 לפנה״ס ועוד הקדמת תיארוך; בלא אותו ליקוי אין ל־SY עוד שום עוגן חיובי, וההפרש של שנתיים מ־HV מורכב משתי חוליות של שנה כל אחת עם נקודת מוצא באפס, מוסכמות מניין שהשרשרת אינה נושאת באורח עצמאי במקום אחר.

עבור CA (מוות 3/2 לפנה״ס) הציר הוא נגד הכיוון. תחילה דגל מקור: המסגרות הקבועות נותנות ל־Cameron "מוות 4/3 לפנה״ס", כתביו שלו נותנים 3/2 לפנה״ס; כאן נשקל על 3/2, ותחת 4/3 מתלכדת CA עם C בציר זה. כנגד מוות ב־3/2 לפנה״ס, לידה ב־5 לפנה״ס מציבה את המרווח על 2,5 עד 3,5 שנים. זה מתאים רק למצרים ארוכה: אותה מתיחה בתקרה ההסקתית ש־C זקוקה לה עבור 7 לפנה״ס, בהבדל זה ש־CA מפעילה בעצמה את קריאת גבול הגיל ועם התקרה מוותרת על קריאת המרווח שלה עצמה. מה שעוד עולה ל־CA הוא הסקתה השנייה של Smallwood: טיעון המרווח מושך את המוות אל פברואר 4 לפנה״ס, לא אל 3/2 לפנה״ס. אם CA רוצה לשמור את הלידה בתוך מידתה של Smallwood, עליה לעבור אל 4-3 לפנה״ס, וזה מתנגש ב"בערך שלושים" של לוקאס ובתוצאה העומדת. ה־3/2 של Cameron תלוי בשנות המלכות (37 מ־40/39, 34 מ־37/36, עם הקדמת תיארוך), לא בליקוי, שאצלו הוא הגנתי; הציר אינו מוסיף לכך דבר ומעמיד מולו התנגדות אחת.

עמדותיו המבחינות של HV — לידה "מוקדם ביותר 5-4", המרווח נמדד "ברוחב", חורף 4/3 עם "שלושים" צר — יוצאות מכאן מותאמות. "הורדוס חישב ברוחב" הוא, בסימטריה עם תקרתה של Smallwood, הסקה ולא מדידה; אין הוא רשאי לעשות את התקרה מחמירה או רכה יותר מן הצד שכנגד. רגל 5 לפנה״ס עומדת ברווח תחת חורף 4/3, ותחת אביב 4 רק ב־15 בניסן. רגל 4 לפנה״ס עומדת בצר ורק תחת חורף 4/3. הצמצום הנוסף אל "רק 5", עם 6 ו־7 לפנה״ס בחוץ, היה תלוי בתקרה; תקרה זו היא הסקה, וחתך זה אין HV נושא באורח עצמאי. על עונת המוות העמדה המותאמת היא: אביב 4 לפנה״ס; החורף של 4/3 נותר אפשרי, אך סביר פחות (§6.2).

4.4 הקריאה הזולה ביותר והמחירים לצדה

התא השורד הזול ביותר: לידה ב־5 לפנה״ס תחת מוות ב־4/3 לפנה״ס, והיא כזאת בכל חלק של השנה. היא שורדת את שתי עונות המוות, מצויה בתוך הרצפה הקשיחה וגם בתוך כל קריאה של התקרה, ואינה מותחת שום מוסכמה. מחיר בציר זה: אפס תחת החורף של 4/3. תחת האביב של 4, 15 בניסן 5 לפנה״ס מוקדם בהרבה (11,4 חודשים לפני המוות); חגי הסתיו של 5 לפנה״ס מוקדמים לו ב־5,5 חודשים, ותחת הפברואר 4 לפנה״ס של Smallwood ב־4,0: צר למגושים, לבריחה ולהריגת התינוקות.

מה שציר זה אינו מכריע הוא הבחירה בין 5 ל־4 לפנה״ס בתוך שרשרת C. המרווח מותיר את "5 או 4" עומדת, עם 4 לפנה״ס כתא הצר ביותר; מה שהיה מסיר את 4 לפנה״ס הוא מוות לפני יום הלידה עצמו, ואיזה יום זה תלוי בחלק השנה: לפני 15 בניסן (ראשית אפריל) או לפני חגי הסתיו (ראשית אוקטובר). זו שאלת עונת מוות וגם שאלת חלק שנה, ושתיהן נותרות פתוחות על המקורות. אילוץ מתי 2 הוא אפוא בדיוק מה שהטקסט מתיר ולא יותר: רצפה בצד המאוחר שעומדת, ותקרה בצד המוקדם שקוראים אותה לתוכו.

4.5 הכוכב כדיווח: מה שהטקסט מתאר, ומה שיכול לעמוד בו

עד כאן שימש מתי 2 רק כאילוץ על המרווח. אותו פרק מכיל גם תיאור, ותיאור זה ניתן לבחינה כדיווח תצפיתי, במידה אחת לכל מועמד.

מה שהטקסט אומר. המגושים באים "מן המחוזות המזרחיים" (ἀπὸ ἀνατολῶν, רבים) וראו "את כוכבו ἐν τῇ ἀνατολῇ" (יחיד, עם יידוע); ההבדל עומד ביוונית ונושא את הקריאה "בעלייתו".12 הורדוס מברר "את זמן הכוכב הנראה" (τὸν χρόνον τοῦ φαινομένου ἀστέρος).13 אחר כך: "והנה הכוכב אשר ראו בעלייתו הלך לפניהם (προῆγεν), עד שבא ועמד ממעל (ἐστάθη ἐπάνω) למקום שבו היה הילד. בראותם את הכוכב שמחו שמחה גדולה עד מאוד."14 מכאן נובעות חמש תכונות. הכוכב (A) מופיע; (B) מחוץ לתצוגה למשך זמן; (C) הוא בבירור אותו עצם בשובו (ὃν εἶδον); (D) הולך לפני נוסעים בדרך של כמה שעות דרומה; (E) בא לעמוד ממעל למקום.

תכונה B נגזרת, והגזירה חזקה. מתי אינו מספר את המסע. הוא אינו אומר בשום מקום שהכוכב הוליך את המגושים לירושלים, ואינו אומר בשום מקום שנעלם. אך שני קווים של 2:9–10 מצביעים לכיוון זה. ἰδού מסמן את מה שבא לתצוגה באורח בלתי צפוי. ושמחת 2:10, מוגברת פי ארבעה (ἐχάρησαν χαρὰν μεγάλην σφόδρα), קשורה לראייה עצמה (ἰδόντες). אות שעמד בתצוגה בלא הפסק מאז המזרח אינו מסביר לא את ה"הנה" ולא שמחה הכרוכה בראייתו. הקריאה החסכונית ביותר היא שהמגושים ראו את הכוכב שוב לאחר תקופה שבה לא ראוהו. החלופה — שמחה על אישור הכיוון לאחר האודיינציה החשאית של הורדוס — אפשרית, אך היא מניחה את סיבת השמחה במקום שהטקסט אינו מניח אותה. עבודה זו מאמצת את הראייה המחודשת, מסומנת מפורש.

נתון פיזיקלי אחד חל על כל מועמד שמימי. מה שקבוע לכיפת השמים — יהא כוכב, כוכב לכת, נובה או שביט — סובב עמה ממזרח למערב במהלך לילה. במסע של שעתיים דרומה הוא "הולך לפני" ההולך רק אם במקרה הוא עומד גבוה בדרום. ולעולם אין הוא יכול לעמוד דומם ממעל לבית אחד או לכפר אחד: הנקודה שתחתיו מצויה במרחק אלפי קילומטרים ואינה נעה כאשר הצופה פוסע הצדה.15 תכונה E מתירה אפוא רק שתי דרכי מוצא: ἐστάθη ἐπάνω ככיוון, כפי ש־Martin קורא זאת, או עצם שאינו רחוק.

מרוץ ההדחה.

בצד השמימי עונה רק שביט על כל החמש, עם E כרושם אופטי: קומה שזנבה מצביע כלפי מעלה נדמית תלויה ממעל למה שמתחתיה, הדימוי ש־Dio משתמש בו לשביט מעל רומא ב־12 לפנה״ס.16 המנגנון הפיזיקלי הזול ביותר עבור B ו־C הוא שביט הנראה לפני הפריהליון, אובד בזוהר השמש, ונראה שוב אחריו. צימוד נכשל ב־C, נובה ב־B.

Ho מס' 63 מתאים רק למחצה. בתצפית הראשונה עמד בית הירח Qianniu (β Cap) בתחילת בין הערביים האזרחי בגובה 35° עד 39° בדרום־דרום־מזרח עד דרום, ולפיכך לפני הולך מירושלים לבית לחם.17 אך B ו־C חייבים אז ליפול בתוך "למעלה מ־70 יום" שלו. זה דורש יציאה מיד לאחר התצפית הראשונה ומסע של חודש עד חודשיים לכל היותר, במקום שעזרא 7:9 נותן ארבעה; והרשומה הסינית אינה רושמת לא תנועה ולא מעבר משמי בוקר לשמי ערב.18 הפירוש בן־הזמן היחיד של העצם הוא סיני ושושלתי. ה־Han Shu מוצא אותו מתקיים בחידוש הכושל של המנדט של Han בקיץ 5 לפנה״ס, ואחר כך, בנטילת השלטון של Wang Mang; ובהקצאת השדות הסינית שייכת Qianniu ל־Wu-Yue בדרום־מזרח סין, כשם שגדי אצל Ptolemaeus שייך להודו ולמקדוניה ולא ליהודה.19

המרשמים האחרים שותקים, ושתיקה זו אינה שוקלת כנגד דבר. התצפית הבבלית המתוארכת הצעירה ביותר היא ליקוי חמה של 30 ביוני 10 לפנה״ס. אחריה יש רק אלמנכים, ל־7/6 לפנה״ס ואז ל־16/17 לספירה, ואלמנך הוא חיזוי מחושב שאינו יכול להכיל שביט.20 המרשם היווני־רומי אין בו שביט בין Halley ב־12 לפנה״ס ל־9 לספירה.21 ארכיון אסטרונומי פרתי לא נשתמר. המרשם הסיני הוא היחיד מן השנים הללו שנשתמר ורשם שביטים באורח שיטתי.

במובן המילולי מצביעות חמש התכונות על משהו קרוב. כל חמשת יסודות מתי 2:9 עומדים כבר בפֶּנטָטֶוְך היווני, סביב האור המנחה של יציאת מצרים: ὁ δὲ θεὸς ἡγεῖτο αὐτῶν [...] δεῖξαι αὐτοῖς τὴν ὁδόν [...] ἐν στύλῳ πυρός; ὃς προπορεύεται πρότερος ὑμῶν ἐν τῇ ὁδῷ ἐκλέγεσθαι ὑμῖν τόπον [...] ἐν πυρὶ νυκτός; κατέβαινεν ὁ στῦλος τῆς νεφέλης καὶ ἵστατο ἐπὶ τὴν θύραν τῆς σκηνῆς; ᾗ ἐστάθη ἡ σκηνή [...] ὡς εἶδος πυρός.22 הליכה לפני, הוראת הדרך, בחירת מקום, עמידה ממעל למשכן, אור בלילה. במדבר 24:17 מספק את הפועל לכוכב מיעקב, ἀνατελεῖ ἄστρον ἐξ Ιακωβ, הנאמר בפי חוזה מן המזרח.23 ו־Johannes Chrysostomus שאל כבר את אותן שאלות: הכוכב נע "from north to south", "hid itself" מרגע שהיו המגושים בירושלים ו"shows itself" שוב לאחר שעזבו את הורדוס, ו"came down, and stood over the very head of the young child". מסקנתו: "some invisible power transformed into this appearance".24 הוא קורא יותר ממה שמתי אומר, היינו שהכוכב הוליך את המגושים לפלשתינה והאיר לאור יום; אך גרעינו הוא גרעין הטקסט.

שלוש עמדות נותרות, כל אחת עם מחירה.

1. גרם שמים כעילה, מסופר בצורת יציאת מצרים. המגושים ראו משהו ממשי "בעלייתו", מס' 63 או פאזה של כוכב לכת, ומתי מספר את המקטע האחרון בלשון ספר שמות ובמדבר 24. מחיר: E אינה עוד תצפית, ואיזה עצם היה נותר בלתי מוכרע. 2. שביט, במובן המילולי. חדש, נעלם, חוזר, הולך לפני, ו"ממעל" כרושם אופטי. מחיר: היא נשענת על עצם סיני אחד עם מרווח צר ובלא שיבה רשומה, והקריאה בת־הזמן היחידה של אותו עצם מצביעה על סין. 3. אור לא־טבעי בדמות כוכב. עונה על כל חמש התכונות. מחיר: אינה ניתנת למדידה ואינה מניבה שנה.

עמדה 3 יש לה סמך טקסטואלי שחסר לשתי האחרות. הורדוס נאלץ לברר מן המגושים מתי הופיע הכוכב (2:7); ירושלים נסערת מדיווחם, לא מאות בשמיה שלה (2:3); ואין מרשם שנשתמר רושם את העצם. הכתובים מכירים את הדפוס של אות הנראה בידי מי שאליו נועד ולא בידי אחרים העומדים לצדו. נערו של אלישע רואה את ההרים מלאים סוסים ורכב אש רק כאשר נפקחות עיניו (καὶ διήνοιξεν κύριος τοὺς ὀφθαλμοὺς αὐτοῦ, καὶ εἶδεν); אתונו של בלעם רואה את המלאך העומד בדרך לפני שבלעם רואה, אותו בלעם שנבואתו מספקת את הכוכב העולה מיעקב.25 הדרך לדמשק מראה את הדפוס בצורה עדינה יותר: בני לווייתו "שמעו את הקול אך לא ראו איש", "ראו את האור אך לא שמעו את קול המדבר אליי", בעוד האור זרח סביבם לכולם.26 ראייה בררנית מסבירה את השתיקה בירושלים ובכל מרשם. היא גם עושה את עמדה 3 חסינה מפני מדידה, שכן היא יכולה לספוג כל רשומה וכל היעדר. זו כוחה כפרשנות וגבולה כראיה: מי שמחזיק בה זוכה בקריאה הלכידה ביותר של מתי 2 ומוותר על הכוכב ככלי תיארוך. חלון עבודה זו אינו זקוק לכוכב (§8.2).

מה זה עושה לחלון. דבר לא, וזו התוצאה. הכוכב עומד במודל כפרדיקט ריק (§8.2); פסקה זו מראה מדוע עליו להישאר ריק. עמדה 3 אינה מניבה תאריך. עמדה 1 מתארכת לכל היותר את העילה, לא את הלידה. עמדה 2 מתארכת את הגעת המגושים עד כדי כ־70 יום מן התצפית הראשונה של מס' 63, עם הלידה לפני אותה הגעה במרחק בלתי מוגדר (ὁ τεχθείς, מתי 2:2). מי שמתארך לפי הכוכב חייב לבחור בין עמדות 1 ל־2 ולומר מה הוא עושה עם מתי 2:9b. מפריך: תצפית ראשונה מתוארכת של מס' 63 בלתי תלויה במתי, או מעבר רשום של מס' 63 משמי בוקר לשמי ערב, היו מעבירים את עמדה 2 מאפשרי אל מדוד.